היום תתקיים הפגנת ענק של הציבור החרדי. מי שלא מכיר את הפרטים חושב לעצמו, מן הסתם: "עוד הפגנה של חרדים. אתמול ביפו ובאשקלון, והיום בבני ברק ובירושלים". אז זהו שממש לא.
בשונה מהמאבק של הקבוצה המכונה "העדה החרדית", שעסוקה כל היום במלחמות עם כל מה שאפשר, ומקבלת גיבוי קטן מהציבור החרדי, מדובר הפעם בכלל הציבור על גווניו. בשונה מהפגנות של קבוצה של "קנאים" שגם ההנהגה לא עומדת מאחוריהם, הפעם מדובר בהפגנה עם כל הרבנים והמנהיגים.
מדוע יוצא כל הציבור להפגין בשל כליאה של כארבעים ומשהו אבות ועוד ארבעים ומשהו אמהות? מדוע אפילו מפלגת ש"ס משמיעה קולות של תמיכה, אם המאבק הוא על זכות הגזענות?
ידוע, מקור העניין הוא הפרדה בין כיתות בבית ספר של חסידות "סלונים" בעימנואל. כמו בחסידויות אחרות, לחסידות בית ספר משלה, שלומדים בו גם בנות מקבוצות אחרות. בית ספר חסידי, בדרך כלל, הינו בית ספר למשפחות של החסידות עצמה. בבתי ספר כאלה לפעמים מלמדים באידיש, מתפללים בנוסח של החסידות ועוסקים גם בנושאים שמעיינים מאוד את משפחות התלמידים, אבל לא ממש משפחות אחרות. במקרה של עמנואל, נוצרה בין קבוצה זו לקבוצה אחרת הפרדה מכוערת – גם ההפרדה בין קבוצות תרבותיות שונות.
אנשי החסידות טוענים שבית הספר מקבל ל"מגמה החסידית" רק בנות שמשפחותיהן עומדות בקריטריונים מסוימים. חשוב לומר שבכיתה זו גם בנות ממוצא מזרחי. במקומות אחרים בארץ בתי ספר כאלה הם נפרדים לחלוטין, ומי שלא עומד בקריטריונים (לדוגמה: משפחה שיש לה בבית מחשב המחובר לאינרטנט) בכלל לא מתקבל לבית הספר.
כך או אחרת, התעקש הבגצ שהבנות תלמדנה יחדיו וההורים לא הסכימו. האם הסיבה היא גזענות או בדלנות אחרת? זה כבר לא משנה.
מאז קומה של המדינה ישנו מאבק על דמותה של מדינת ישראל. יהודית או דמוקרטית או שני הדברים יחדיו. בדרך כלל, הציבור החרדי בוחר שלא להאבק על דמותה של המדינה. היא פחות מעניינת אותו (דווקא האדמור הקודם של חסידות סלונים עצמה נחשב לאחד מיוצאי הדופן המשמעותיים, וספרו "נתיבות שלום" המקורי והדי-ציוני נלמד בישיבות ציוניות רבות). רבים בציבור החרדי מתייחסים למדינה כאילו היו חיים באנגליה או ארה"ב. אולם במשך השנים מצב זה נשחק, וההשתלבות של הציבור החרדי בנעשה במדינה הולכת ועולה. הציבור החרדי נאבק בעיקר על זכותו לנהל את חייו כמו שהוא רוצה. אם זה על ענייני איכות חיים ("אל תסעו לי ברחוב שלי בשבת"), אם זה על שלא יכריחו אותו לשרת במסגרת מעורבת עם בנות בצבא, על הזכות ללמוד בישיבה בשנות הבחרות, ועל היכולת לשמור מצוות ולחנך בדרך שהם רוצים.
יתכן ומקורה של ההפרדה בבית הספר בעמנואל אינה תרבותית-דתית אלא גזענית, כפי שטוען הבגצ, אולם כאשר הבגצ מתעקש להכריח את ההורים להכניס את בנותיהם לבית ספר שאינם רוצים בו – ההורים לא יוותרו, ואף יקבלו לכך גיבוי מההנהגה שלהם. במקרה כזה הם ישלמו בשמחה מחיר של ישיבה בכלא.
כל מי ששומר מצוות גדל על האתוס של הקרבה אישית לשם שמים, הקרבת החירות האישית לשם שמירה על מצוות השם. במדינת ישראל של היום די קל לקיים מצוות, ביחס לאלפיים שנות גלות, והנה עכשיו יש לכמה עשרות הורים הזדמנות להקריב בשביל לעמוד על זכותם לחנך כפי שהם רוצים. בודאי שההנהגה תתמוך בהם. גם אני תומך בהם. ומה אם מחר יכריחו אותי לשלוח את בנותי לבית ספר שאינני רוצה בו? בודאי שאלחם על זכותי.
המצב שיצר הבגצ בהתעקשותו, הצליח לגייס גיבוי של כל הציבור החרדי (ושלא במפתיע גם נציגי שס משמיעים קולות תמיכה) משום שיצר מצג מושלם לעימות בין דת ומדינה. מיהי הסמכות העליונה – הבגצ או המנהיג הרוחני? האם הבגצ יכול להכריח אותי לחנך את ילדי בשונה מאמונתי?
אין לי ספק שעל ההבדלים בין הציבור החרדי לציבור החילוני אפשר לגשר בדרכים רבות. אין לי ספק שגם את הבעיות הקשות כמו השתתפות בכוח העבודה ואפילו השירות הצבאי אפשר לפתור, ופתרונות לבעיות אלו הולכים ועולים. אבל חידוד של סוגיות כמו זו שעולה עכשיו באופן שמאפשר לכל צד לא להקשיב בכלל לצד השני הוא מתכון מושלם לאסון.
